ימיו האחרונים של יוני - מבצע החילוץ באנטבה - המשך
(מתוך הנספח לספר "מכתבי יוני" בהוצאת מעריב)

אנטבה

המרצדס

כלי הרכב יצאו מהמטוס במהירות. יוני הסתובב כדי לוודא ששני הג'יפים היו מאחוריהם, ופקד על עמיצור לנסוע במסלול האלכסוני. לאחר כקילומטר, פנו שלושת כלי הרכב שמאלה ונכנסו למסלול צדדי, שהוליך ישירות לבניין הטרמינל הישן, שבו נמצאו החטופים. ברגע זה נתגלו שני שומרים אוגנדיים - בדיוק במקום שנחזה מראש בזמן התרגיל בארץ.

"בתרגיל המודל יוני אמר: 'סביר להניח שיעמדו שם אנשים שיעצרו אותנו', ו[כך] תרגלנו את [זה]", מספר בוכריס, החייל הצעיר ביותר בכוח. "כשהגענו לשדה-התעופה באנטבה ונסענו, ראיתי את שני האנשים האלה מחכים לנו, והיה ברור לי שהמבצע הזה מצליח."

"אנחנו [בג'יפ האחורי] ראינו את זה כמו בסרט," מספר אמיר. "ראינו את המרצדס נוסע... ראינו חייל אוגנדי מצד ימין וחייל מצד שמאל... [עומדים] על שפת המסלול משני הצדדים, [על יד] אורות המסלול, ואנחנו נוסעים באמצע... זה היה בערך 200 מטר מהבניין." השומר השמאלי נעלם. "פתאום זה שמצד ימין התקרב...אל המרצדס ועשה מין תנועה מאיימת עם הרובה...ההרגשה שלי הייתה שהוא הולך לירות...לי היה ברור לגמרי שצריך 'להשכיב' אותו."

"[השומר האוגנדי] צעק משהו," מספר רני, אחד מן הקצינים שישב בג'יפ הראשון, "ואחר-כך הוא נכנס למין תנוחת-ירי...הרים את הנשק לכתף... הייתי בטוח שהוא הולך לירות". "אילו היה השומר פותח [ראשון] באש, היה תוקע את כל העסק," מסביר עמיצור, אחד מקציני היחידה שנהג במרצדס. "יוני אמר לי: 'תיסע קצת לאט, נתקרב לאוגנדים'. [הוא אמר את זה] כדי שלא להפחיד את האוגנדים...כאילו אנחנו הולכים [להזדהות לפניהם]".

האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא, שישב מאחורי יוני. האוגנדי נרתע לאחור והתנדנד. כנראה נפגע, אך למרות פגיעתו, לא נוטרל לחלוטין. באותו שלב נשמעו קולות של ירי רועש, שאי אפשר לקבוע מה היה מקורו. אחדים סבורים שירי זה בא מאחד משני השומרים האוגנדיים. לעומת זה, טוענים אחדים מנוסעי המרצדס (והג'יפים) שהירי בא מאנשי הג'יפים, ואילו אדם אחד או שניים בג'יפים סבורים, שבא דווקא מן המרצדס. בכל אופן, ברגע שנשמע הירי הרועש, ירו מהלנד-רוברים באופן חופשי על שני השומרים האוגנדים (השומר השמאלי נראה עכשיו מחדש) וחיסלו אותם. "אתה לא משאיר מאחוריך אדם עם נשק...שישתמש בו ברגע שיראה מה אתה הולך לעשות," מסביר יפתח, סגן מפקד היחידה.

"אי אפשר היה להגיע בשקט יותר קרוב לבניין מכפי שהגענו," מסביר אמיר. "התחלנו לירות אש ממש חזקה, ואילו לא היינו יורים - אני בטוח שהם היו יורים עלינו."
"אחרי [הירי] יוני אמר לי לנסוע מהר," מספר עמיצור. "עכשיו נסענו מהר מאד...כמאתיים מטר...הוא אמר לי להיכנס [לרחבה] לפני המגדל... זה היה מקום מוגן, [ולכן] החליט להיכנס לתוכו... הוא אמר לצאת ולרוץ, ואז כולם התחילו לרוץ לכיוון הטרמינל." הג'יפים נעו צמודים למרצדס. גם הם נעצרו והאנשים יצאו במהירות, כשהראשונים רצים בעקבות אלה שיצאו מן המרצדס.

"כשירדנו מהרכב, ראיתי את יוני פותח זווית...כדי להיות במקום יותר ראשי [שמאפשר שליטה בכוח]", מספר רני, "ואנחנו הלכנו לפינה של הבניין."
"ראיתי את [האיש המוביל] רץ ויורה, לא כל כך ראיתי על מה, ואז הוא ניצמד לבניין משמאל ונעצר שמה," מספר עמוס. "יוני היה קצת מאחוריו. האנשים לא הבינו מה קרה שם, למה [האיש המוביל] נעצר. ואז רוב האנשים נצמדו מאחורי [האיש המוביל]. יוני צעק לרוץ קדימה... ידענו שזה עניין של שניות, עד שהם [המחבלים] מתאוששים."
"באותו זמן יוני עמד מחוץ ל'מסדרון' [כלומר, לצידנו..]. וצעק כל הזמן אל [האיש המוביל] "קדימה! קדימה!", מספר אלכס.

העצירה בהסתערות הייתה יכולה להיות הרסנית אילו נמשכה פרק זמן ארוך יותר מכפי שנמשכה. כל עיכוב של שניה הגביר את הסיכוי שהמחבלים יתחילו לחסל את החטופים. כשיוני ראה שהאיש המוביל אינו שועה לצעקותיו, הוא פרץ קדימה, ובכך סימן לאנשיו שימשיכו את ההסתערות.
"יוני צעק 'לרוץ קדימה', ואני זוכר את יוני גם כן רץ קדימה...עובר את [האיש המוביל].
מי שבא ראשון מאחורי הפינה היה יוני", מספר עמוס, שמוסיף ומסביר, "... בשביל לתת לאנשים [שהיו אמורים להיכנס לחדרים] לרוץ, יוני הלך יותר הצידה, יותר ימינה... אחרי זה אמיר ואמנון עברו אותו..." העצירה נמשכה שניות אחדות, עד שכלל הכוח המשיך בהסתערות.
אמיר כבר הגיע מאחור, לאחר שירד מן הג'יפ שלו יחסית באיחור. הוא המשיך בריצתו, כשהוא עובר את יוני, ובכך נעשה הראשון בחזית המסתערים. האנשים רצו עכשיו חשופים מול חזית הטרמינל, שהייתה מורכבת ברובה מזכוכית, בעוד המחבלים ממוקמים מאחורי קיר זה.
"באיזה שהוא שלב [כשרצנו מול הפתחים] אני חושב שהשגתי את יוני," ממשיך ומספר עמוס," ואני זוכר שאני הייתי מקביל ליוני בריצה...בשלב הזה, תוך כדי הריצה [לאורך הבניין], ראיתי את יוני נופל...זה היה כשאמיר היה בדלת, [עומד] להיכנס פנימה. אני חושב שאז יוני נפגע... היה אז ירי, וכבר התחילו לירות פנימה [דרך קיר הזכוכית], וגם ירינו בדיוק על הכושי [בחוץ]".

יוני נפגע

"אני הסתכלתי [שמאלה] לכיוון הפתחים, כי רציתי לראות לאן אני צריך להיכנס," מספר שלמה. "...ואז ראיתי את יוני, ואני חושב ש[אז] יוני נפגע, כי ראיתי את יוני עושה מין תנועה של חצי סיבוב והפנים שלו קצת מתעוותות...הוא ירד קצת... [עם] ברכיים מקופלות." מישהו צעק שיוני נפגע, אבל אנשי הכוח המשיכו במשימותיהם, על פי הוראותיו של יוני בזמן התדריכים, שלא לטפל בפצועים עד שכל החטופים ישוחררו. כל אחד מהם ידע שגורם הזמן הוא קריטי, שכן תוך שניות עלולים המחבלים להבין כל צרכם מה שמתרחש ולרסס באש אוטומטית את החטופים המצופפים יחד.

"[כשהייתי] בערך במרחק של עשרה מטר מהדלת [כלומר, מחוץ לטרמינל] פתאום ראיתי את הזכוכית נשברת והבנתי שמישהו יורה עלי [מתוך האולם]", מספר אמיר. "בלי לחשוב פעמיים יריתי בו דרך השמשה וראיתי שהוא נפגע."

לאחר שחיסל את המחבל - שהספיק לרוקן יותר מחצי מחסנית קלצ'ניקוב ביריותיו אל הכוח - פרץ אמיר לאולם הגדול, שבו הוחזקו החטופים. שם גילה, שהוא החייל הראשון בפנים. מיד בעקבותיו נכנס מפקדו אמנון, שזיהה מיד שני מחבלים כורעים, גבר ואישה, המכוונים את רובי הקלצ'ניקוב שלהם אל אמיר כדי לירות בו. בו ברגע, ירה בהם אמנון והרגם. אחר-כך פרצו לאולם, דרך אותו פתח, מוקי ועמוס, כנראה יחד. עמוס סרק את החדר, כשהוא מחפש עוד מחבלים. "כשאני נכנסתי, דבר ראשון ראיתי את אמנון," מספר עמוס. "הסתכלתי שמאלה וראיתי שני מחבלים שוכבים שמה [פגועים]. וראיתי חדר מואר לגמרי עם כל בני-הערובה שוכבים. אבל אחרי כמה זמן...התרומם פתאום מחבל משמאל, עם נשק, ויריתי עליו... כדור ראשון פגע בנשק שלו... עבר דרך גליל הגזים ונכנס לחזה [שלו]. יריתי [בו] שלושה כדורים."

בשלב זה, כל ארבעת המחבלים, שהיו מצויים באולם החטופים ושהיוו את האיום המיידי על חייהם של בני-הערובה, נהרגו. החטופים היו עדיין בהלם, שכובים על הרצפה. כמעט כולם היו ללא פגע, פרט לשלושה מהם, שנפגעו בחילופי האש וימותו מאוחר יותר מפצעיהם. חטופה נוספת, דורה בלוך, נמצאה בבית-חולים אוגנדי בזמן המבצע ונרצחה למחרת על ידי אנשיו של אידי אמין. במקביל, חוליות אחרות של היחידה נכנסו לשאר חלקי הבניין, והרגו שלושה מחבלים נוספים. כמו-כן נתקלו בחיילים אוגנדיים, שנהרגו בחילופי האש. אך רבים מן החיילים האוגנדיים שהיו מוצבים בקומה השנייה נסו בעוד מועד מן הבניין.

יוני שכב על המשטח סמוך לבית הנתיבות. הוא עדיין היה בחיים אך איבד דם בקצב מהיר. הוא נורה מצרור קלצ'ניקוב בזרועו, וחמור מזה, בחזהו. הכדור נכנס בחזה ויצא בגב. "בגמר הלחימה מישהו בא לעזור לי להעלות אותו על האלונקה", מספר רופא היחידה, "ואז חזרה אליו ההכרה... כנראה שהתעוררו בו רפלקסים חייליים. היה הרבה מאד ירי לכיוון המגדל, שעשה רעש, ן[ליוני] הייתה מין תגובה של 'לקום'."

יוני הועבר בג'יפ למטוס הפינוי, שהוצב קרוב לטרמינל. קבוצה של רופאים ניסתה להחיות אותו, אבל מאמציהם הממושכים לא הועילו ויוני נפטר. זמן קצר אחר-כך המריא מאנטבה מטוס הפינוי של החטופים, ועמו גופתו של יוני. חצי שעה אחר-כך נחת המטוס בניירובי שבקניה, שכנתה של אוגנדה. עוד קודם לכן, הסכימה קניה לאפשר למטוסים הישראלים לתדלק אצלה בדרך חזרה.

השיבה הביתה

שלושת המטוסים האחרים שנשאו את החיילים נחתו זה אחר זה. חיילי היחידה, שידעו שיוני נפצע, עדיין לא ידעו על דבר מותו. הם קיבלו הוראה להישאר בתוך המטוס בזמן התדלוק. "במטוס כבר היו פטפוטים ודיבורים בלי סוף," מספר שלמה, "וכל אחד התחיל [מספר על] החוויות שלו. נדמה היה שהכול הולך יפה, שהצלחנו. בשלב זה [נכנס] מישהו ואמר, שיוני נפטר...שהוא איננו. ואז, בבת-אחת, כאילו כיבו את כל האווירון. האנשים כולם השתתקו... ניתכה עלינו מכה, וכל אחד התכנס בתוך עצמו."

מתן וילנאי, מפקד כוח הצנחנים בפעולה, הלך למטוס החטופים. "ראיתי את הגופה של יוני מונחת במטוס, עטופה באחת משמיכות האלומיניום האיומות הללו של הרופאים," מספר מתן. "ראיתי את בני-הערובה שהיו בפנים, והם היו המומים לגמרי - בקושי צלם-אנוש, מדוכאים. ומה שהכה אותי אז הייתה איזושהי תחושה - שהיא, לאיש צבא כמוני, חסרת כל היגיון - תחושה, שאם יוני נהרג, אז כל העניין לא היה שווה את זה..."

כשעזבו המטוסים את קניה זמן קצר אחר-כך, עדיין לא הגיע לארץ כל דיווח על הרוגים בין החיילים. "כשנגמר המבצע, והמטוס האחרון המריא מניירובי," מספרת רחל, מזכירתו של הרמטכ"ל, "השמחה [בחדר] הייתה גדולה מאוד. הנהג של הרמטכ"ל הביא בקבוקי שמפניה מהיכנשהו, וכולם שמחו ולבסוף התפזרו. היה כבר שקט, ומוטה נשאר לבדו בחדר, יחד עם חגי רגב [הרל"ש שלו]. הלכתי למטבח כדי להכין קפה. פתאום באו הבנות, תפסו אותי ואמרו לי: יוני נהרג... עזבתי הכול, והלכתי לחדר של הרמטכ"ל. פתחתי את הדלת של החדר, שלפני שתי דקות עזבתי אותו, כשהיה מלא שמחה ואושר על הצלחת המיבצע... ועכשיו פתחתי את הדלת, וראיתי את הרמטכ"ל יושב עם פנים נפולות, עם עצב נורא. וחגי ישב בכלל עם הראש באדמה. ברגע אחד - כל השמחה נמחקה מהפרק... באותו רגע זה היה כאילו כלום לא היה חשוב.. [שכן] הכל קיבל כבר פרופורציה אחרת."
גור הלך למשרדו של פרס, שבו שכב שר-הביטחון לנוח, כדי להודיע לו על מותו של יוני. "הוא קם לפתוח לי את הדלת," מספר גור. "[כששמע את הבשורה] היה בהלם, בהלם אמיתי... ראיתי שהוא לוקח את זה באופן אישי. הוא אמר 'אוי' או משהו כזה, קיבל את זה קשה מאוד... לא כמו [שר ביטחון] השומע על קצין שנפגע."

פרס כתב ביומנו את המשפטים הבאים: "בארבע לפנות בוקר נכנס מוטה גור ללשכתי, ואני חש שהוא נרגש מאוד. 'שמעון, יוני איננו. כדור פגע בו בלב'... פעם ראשונה במשך השבוע המטורף הזה, שאינני יכול לעצור בעד הדמעות."

המטוסים שנשאו את החיילים נחתו בבוקר בארץ, בבסיס חיל האויר בתל-נוף. רבין ופרס היו שם כדי לקבל את פניהם. כשמוקי יצא מן המטוס, פנה אליו פרס ושאלו:
"כיצד זה קרה שיוני נפגע?"
"הוא הלך בראש, הוא נפל ראשון," השיב מוקי.

יומיים אחר-כך הובא יוני לקבורה בהר-הרצל בירושלים. אלפים השתתפו בהלוויה.
שר-הביטחון פרס נשא את ההספד. שמו של יוני, שהיה בלתי ידוע לציבור בגלל האופי הסודי של עבודתו, נעשה מפורסם בן לילה ברחבי הארץ. נפילתו הורגשה בכאב רב, והחדירה תו מתמשך של צער להישג הגדול של אנטבה.

האתר עוצב ומאוחסן בסיוע 'בדק מחשבים'.