ימיו האחרונים של יוני - מבצע החילוץ באנטבה
(מתוך הנספח לספר "מכתבי יוני" בהוצאת מעריב)

נתיב הטיסה לאנטבה

בחלק הראשון של השבוע, שהתחיל ביום ראשון, ה-27 ביוני, היה יוני עסוק במבצע מסוים שעדיין הוא חסוי. פעמיים טס לסיני וחזרה למרכז הארץ בקשר לאותו מבצע. נוסף על כך, בבוקרו של יום שני שהה יוני שעות אחדות עם חייליו בשדה-התעופה של לוד. מטוס "אייר- פראנס", שיצא מן הארץ ונחטף אחר עצירת-ביניים באתונה, המריא מלוב לאחר שהמתין שם שעות אחדות. לא היה ידוע אם החוטפים - שני גרמנים ושני ערבים מארגונו של וודיע חדד - מתכוונים להנחית בארץ את המטוס, שהיו בו עשרות נוסעים ישראליים, וחיילי היחידה התכוננו לאפשרות זו. אך המטוס לא טס לישראל אלא פנה דרומה, לאפריקה, ולבסוף נחת בשדה - התעופה של אנטבה באוגנדה.

מחבלים ערביים קיבלו את פניהם של ארבעת החוטפים. בני-הערובה הובלו לבניין הטרמינל הישן של שדה-התעופה, והוחזקו בו תחת משמר של מחבלים בסיוע של צבא אוגנדה. מאוחר יותר התברר, שנשיאה של אוגנדה, אידי אמין, תיאם מראש עם ארגון הטרור הערבי את עזרתו למעשה החטיפה. למחרת, תבעו המחבלים את שחרורם של למעלה מחמישים מחבלים, שרובם היו כלואים בארץ ומיעוטם בארצות אחרות. זמן פקיעת האולטימאטום נקבע ליום חמישי אחר-הצהריים. ישראל הוזהרה, שאם המחבלים שברשימה לא ישוחררו עד אותו מועד, יוצאו החטופים להורג.

מאוחר ביום שלישי ובמהלך יום רביעי נתקיימו בצה"ל דיונים אחדים בקשר לאפשרות של חילוץ החטופים. ליוני, שעדיין היה טרוד במבצעים אחרים של היחידה (סיירת מטכ"ל), דווח על דיונים אלה, שבינתיים לא הניבו פעולה מעשית. ביום רביעי בלילה, לעומת זה, נדמה היה, שהדיונים התחילו מקבלים אופי רציני יותר.

"בערב של יום רביעי," מספר אבי, קצין המודיעין של היחידה, שהיה עם יוני בסיני, "התחילו מגיעות [אלינו] ידיעות טלפוניות, שלפיהן ניתנה הנחיה להתחיל בתכנון [המבצע]. זה עדיין נראה כמו במקרים [אחרים] כאלה, כשאומרים דברים בלי שיתכוונו להם ברצינות, אבל במשך הלילה היו לא מעט טלפונים...בעיקר ממוקי, נציג הכוח בתל-אביב, שדיבר אז על האפשרות של צניחה בימת ויקטוריה. מוקי לחץ [עלינו לחזור], כי אמרו לו: מתי יוני יוכל לבוא? וביקשו ממוקי, להיכנס לתכנון...עם כל טלפון אמרת לעצמך: אולי בכל-זאת יש סיכוי שמשהו יתבצע. היה לחץ די גדול, והבנו, שלמחרת, מיד בבוקר, נצטרך לטוס חזרה."

אידי אמין

יוני אכן טס חזרה למרכז הארץ ביום חמישי, כנראה בשעת בוקר מאוחרת. אבל באותו בוקר עצמו, עם התקרב מועד פקיעת האולטימאטום של המחבלים, ובהעדרה של תכנית חילוץ מתקבלת על הדעת, החליטה ממשלת ישראל להיכנס למשא ומתן עם המחבלים, והודיעה על נכונותה להחליף מחבלים תמורת בני-הערובה. בינתיים שחררו המחבלים את רוב החטופים הלא-ישראלים מאנטבה, ואלה הוטסו משם לפריס. מתוך 106 החטופים שנשארו באנטבה, הרוב הגדול היו ישראלים. "אין אני מתכוון לתחבולה טקטית שתכליתה להרוויח זמן," כתב רבין על החלטת הממשלה להיכנס למו"מ עם המחבלים, "אלא למשא ומתן רציני, שישראל תמלא אחר המתחייב ממנו."

עם שחרורם של החטופים הלא-ישראלים, התחיל מגיע לארץ מידע חשוב על מצב העניינים בטרמינל הישן של אנטבה. מידע זה היה חיוני לתכנון מבצע כלשהו, ובעקבותיו צברה האופציה הצבאית תנופה מחודשת. וכך, בשעת ערב, קיבל יוני פקודה רשמית מקצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל דן שומרון, להכין את היחידה לפשיטה אפשרית באנטבה.

נחיתה ישירה של מטוסי הרקולס בשדה-התעופה באנטבה נראתה כדרך אפשרית להבאת כוח-החילוץ למקום. היחידה של יוני קיבלה את המשימה העיקרית במבצע הקרקעי: הופקד עליה להשתלט על בניין הטרמינל הישן, בו הוחזקו החטופים ובו גם נמצאו המחבלים וחיילים אוגנדיים. כמו-כן היה עליה לחסום את האזור מפני כל כוח אוגנדי שהיה עלול להגיע למקום לפני המראת המטוסים מאנטבה לארץ.

"ההנחיה הייתה מאוד כללית. ליוני היו... שאלות מבצעיות...שלא יכולנו לתת עליהן תשובה. הכול היה עדיין טרום-מבושל," מספר אמנון בירן, קצין המודיעין של דן שומרון, שבתחום אחריותו היה הפיקוד הכללי על המבצע הקרקעי. בפגישה זו, בין יוני ושומרון, "לא נכנסנו בכלל לדקויות של מי וכמה, איך ומה," מוסיף ומספר בירן. "... היה ברור שאת הדבר הזה עוד צריך ללמוד ולהשלים... בנושא התוכנית [של היחידה] לא התערב שומרון כגורם משפיע. הוא אמר: 'אלה הם אנשים ומפקדים שמכירים את המטריה, ולי אין מה [להתערב].

תכנון החלק של היחידה

יוני חזר ליחידה, כינס קצינים אחדים בלשכתו, והתחיל מגבש עמם את תכנית הפעולה של היחידה באנטבה. אלוף משנה אהוד ברק - שנסע למחרת היום לקניה כדי לתאם את הנחיתה העתידית של הכוח בניירובי- נוכח גם הוא זמן מה בלשכה של יוני והשתתף בתכנון המבצע. במשך כל אותו זמן טפטף ארצה מודיעין על החטופים, החוטפים, ומבנה הטרמינל. לאחר שעות אחדות של תכנון, שאת חלקו עשה יוני לבדו באמצע הלילה, הותוותה תכנית הפעולה הבסיסית של היחידה. למרות העובדה שיוני עוד יערוך שינויים מסוימים בתכניתו במהלך היממה וחצי הבאים, נשארה תכנית זו ברובה הגדול ללא שינוי, ולמעשה בוצעה כמעט במלואה.

דגם של הטרמינל הישן של אנטבה

על פי תכנית זו נועד הכוח הראשוני של היחידה - כ-30 לוחמים - לטוס לאנטבה ולרדת מן המטוס סמוך לטרמינל החדש. משם צריך היה הכוח לנוע לטרמינל הישן במרצדס ובשני ג'יפי לנדרובר - מסוג כלי-הרכב המצויים בשימוש בצבא אוגנדה. אנשי היחידה קיוו, שהשומרים האוגנדיים סביב הטרמינל יניחו שזהו כוח משלהם - אולי הכוח המלווה את נשיא-אוגנדה אידי אמין בביקוריו אצל החטופים - ויאפשרו לשלושת כלי-הרכב להתקרב אליהם בלי שיירו בנוסעיהם.

המשך התכנית היה כלהלן. אחר היתקלות אפשרית עם השומרים, ימשיך הכוח עד סמוך לבניין, יצא מכלי-הרכב, ירוץ לפתחים השונים, והחוליות ייכנסו באופן סימולטני לפתחים שנועדו להם. חוליות אחדות יועדו לשני האולמות הראשיים בקומה התחתונה שבהם הוחזקו החטופים (על פי המידע שהיה בידי היחידה) וחוליות אחרות לקומה העליונה, ששימשה למגורי החיילים האוגנדיים. כמו כן יועדה חוליה אחת לאזור מרוחק יותר של הקומה התחתונה, ששימש למגורי המחבלים, בעוד שתפקידה של חוליה אחרת היה ל"רתק" את המקומות השולטים, כגון מגדל הפיקוח. יוני וחוליית-הפיקוד שלו יתמקמו מחוץ לפתח הראשי כדי לאפשר ליוני שליטה בזרימת האנשים וכניסה מהירה שלו ושל חולייתו פנימה למבנה במקרה של תקלה כלשהי. בשלב השני של המבצע, ינחת כוח נוסף של היחידה, בפיקודו של רס"ן שאול מופז (ששימש כסגנו של יוני במשך רוב שנת פיקודו) עם ארבעה כלי רכב משוריינים (נגמ"שים), ויגיע במהירות לטרמינל הישן כדי לחסום את האזור מפני תגבורות אוגנדיות. נוסף על כוח אוגנדי גדול שהיה אמור להימצא בטרמינל עצמו, היה ידוע על גדוד אוגנדי, ששהה בבסיס סמוך של חיל-האוויר האוגנדי, כ-200 מטר מן הבניין.

עוד לפני שהושלמה הכנת התכנית, זומנו קציני היחידה ב-1:00 אחר חצות לתדרוך ראשוני מיוני ולקבלת הוראות-הכנה מקדימות ממנו. "יוני היה עייף מאד," מספר מוקי על מה שארע לאחר תדריך זה. "בעצם גם שאר אנשי היחידה והמפקדים היו יגעים מכל השבוע הקודם, ולכן הצעתי בשלב מסוים שנעצור את עצמנו ונלך לישון. זה היה בסביבות שתים-שלוש בבוקר יום ששי. יוני הסכים והאנשים התפזרו, אבל יותר מאוחר התברר, שהוא נשאר לבדו והמשיך לתכנן בעצמו את כל הפרטים האחרונים. ובאמת, כשהציג את התכנית ב-7 בבוקר, לאחר שישן לכל היותר שעה-שעתיים, זכרתי את התכנית כפי שהשארנו אותה, ונוכחתי לדעת שיוני הוסיף לה הרבה פרטים שלא חשבנו עליהם. בבוקר הציג את התכנית גמורה לגמרי, מפורטת, מושלמת."

יום ההכנות ביחידה

ככל שהגיע מידע נוסף, שינה יוני נקודות מסוימות בתכניתו. במהלך יום ששי, ערך יוני תדריכים לחייליו וקציניו, פיקח על חלק מן האימונים, דאג לעניינים שונים ומרובים שצצו בקשר למבצע, ערך פגישה עם מפקד טייסת ההרקולסים ואנשי מטהו, וכן נסע פעמים אחדות לקריה לצורך פגישות ותדריכים. פגישתו החשובה ביותר בקריה הייתה, ללא ספק, עם שר-הביטחון שמעון פרס.
"שאלתי מישהו מה מטרת הפגישה," מספרת רחל, מזכירתו של הרמטכ"ל מוטה גור, כשראתה את יוני מחכה להיכנס למשרדו של פרס. נאמר לה "ששמעון פרס קרא לו כדי להסתכל בו בעיניים ולשאול אותו, באמת ובתמים - 'יוני, האם זה ניתן לביצוע, העניין הזה?' מטרת הפגישה הייתה אחת: שיוני יגיד שזה ניתן לביצוע... יוני עמד עם מפות ביד, מאד עסוק וטרוד... הוא היה דחוק בזמן ואמר שהוא נורא ממהר ושייתנו לו כבר להיכנס."

יוני הציג לפרס את פרטי המבצע. "ההרגשה [שקיבלתי] הייתה של דייקנות ודמיון," מספר פרס, "ובנוסף - ביטחון עצמי גמור של יוני." לדברי פרס, הביטחון הזה של יוני "במאה אחוז" השפיע עליו. פרס היה מוטרד מן המודיעין המועט שהיה בידם, אך יוני השיב לו: "האם מכיר אתה מבצע אחר שנעשה שלא בחצי-עיוורון? כל מבצע הוא חצי-עיוור... אבל יוני היה בקיא, והסביר לי שבהחלט העניין ניתן לביצוע. וביחס למחיר, [הוא] הסביר לי, שיש לנו כל הסיכויים לצאת במחיר אפסי."

האתר עוצב ומאוחסן בסיוע 'בינה מחשבים'.